שעל הקשר בין האקולוגיה ליהדות אפשר וצריך לדבר לא רק בסגנון של "גם ליהדות יש משהו לומר בעניין זה", וגם לא בגישה של "כבר חז"ל אמרו דברים מעניינים בעניינים אקולוגיים", אלא – שדווקא בימינו, בהקשר ההיפר-טכנולוגי המודרני, יש לעם ישראל לומר דברים ייחודיים, שהם בגדר מפתח לבעייה.

היחס בעולם היהודי הדתי לתנועה הירוקה נע בין שתי גישות הפוכות: גישה הסוברת שמדובר בהתנגשות חזיתית מול גישה הטוענת להלימה מלאה בין יהדות וקיימות. אך בתווך אפשר להציע גישה שלישית: חרף העובדה שהלימה בין מקורות היהדות לסוגיות הסביבה היא מלאכותית ומאולצת, יש לה חשיבות בהצעת קריאות כיוון רעיוניות ועקרוניות.

אחת הסכנות הגדולות שיש בעיסוק בסוגיות העומדות על סדר היום, היא התחושה העמוקה כי אם מדברים על נושא מסוים – יצאנו ידי חובה, שהרי עסקנו בנושא. בשל כך, נושאים רבים עולים על סדר היום הציבורי, ונידונים, אך אין שינוי של ממש, כי לא נטלנו על עצמנו את המשימה המתמדת של חתירה לשינוי.

בשנים האחרונות אני חברה בקהילת "אשירה" במזכרת בתיה. מניין די קטן, שמתקיים בבית ספר. אחד מהדברים שאני אוהבת במיוחד בקהילה הוא המעורבות הגדולה של הילדים והנוער בתפילות ובשיעורים.

בתקופה המודרנית הולכת וגוברת יכולת האדם לנצל את משאבי הטבע לסיפוק צרכיו. באותה עת הוא גורם נזק קשה למערכות החיים של כדור הארץ. החזרה של עם ישראל לארצו באבה של תמורה זו רבת התקווה והסיכון מחייבת עריכת חשבון מיוחד משלו על אודות היחס הנכון שבין השאיפה לפיתוח ושגשוג לבין החובה לשמור על ברכת היש.

הציווי על "בל תשחית" – לא להרוס או לבזבז – נחשב זה זמן רב כגורם מרכזי באתיקה הסביבתית היהודית. אכן הרב נורמן לם מבין זאת כ"נורמה התנ"כית המתייחסת בצורה הישירה ביותר לאקולוגיה".