בימי נעורינו היינו נוהגים לשיר בהתלהבות את השיר הציוני "ואף על פי כן", שהתרונן באותם ימים בניגון מז'ורי עז:
"ואף על פי כן ולמרות הכל,
ארץ ישראל
וכל עוד דופק בעולם
לב ישראל,
וכל עוד נשמע בעולם
שמע ישראל,
את ארץ, ארץ, ארץ ישראל".
מילים פשוטות אלה, שנשמעו אף פשטניות משהו, מגמתן היתה מן הסתם לחזק בנו את ההכרה שארץ ישראל חשובה מכל, ולפיכך למרות כל הניסיונות להפריד בינינו ובינה, אנחנו דבקים בה וזועקים "ללא חכמות" כנגד כל מי שמבקש לנתק אותנו ממנה: "אף על פי כן ולמרות הכל – ארץ ישראל".
מדוע ארץ ישראל כה חשובה, הן לכאורה אין היא אלא כלי קיבול טכני, שבאמצעותו נמצא בפועל מקום פיזי לקיום העם?
התשובה לשאלה נכבדה ועמוקה זו אינה מובנת מאליה, ורבים – אף מבני אנשי הציונות הדתית – לא ירדו לעומקה, וממילא טעו בהשלכותיה.
אשרינו שזכינו לאורותיו של הרב שכבר בפסקה הראשונה בספרו 'אורות', האיר את הקשר האורגני שבין התורה, העם והארץ, ואלמלא דבריו הגדולים אפשר שגם אנחנו לא היינו מוצאים את ידינו ורגלינו ב'גן המבוכה' של דורנו.
יסודות אלה שאותם למדנו בישיבת 'מרכז הרב' ולאורם התחנכנו על ידי בנו ממשיך דרכו, מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל, הם שנסכו בנו כוחות נפש להיות שותפים להמשך מהלך שיבת ציון לאחר מלחמת ששת הימים ולהקמת מפעל ההתיישבות הגדול בגולן וביש"ע.
ברם, בהמולת המעשה הגדול שאנו שמחים ומתברכים בו, לא נשמעה כראוי "קריאת הכיוון" שיצאה מפי הראי"ה בספרו 'אורות', ולעתים דומה ש'הסרט' שהומחש בשטח – נותר אילם.
במאמר קצר זה שלפניכם, אני מבקש להאיר – ולו במשהו – את הנקודה הפנימית של ארץ ישראל לאור תורת הרב, תוך ניסיון לגלות את הדברים בדרכי שלי דווקא מתוך עיון בפשוטו של מקרא.
אני מאמין שמי שיקרא מאמר קצר
זה בלב פתוח, יתחזק באהבת הארץ כפל כפליים, ומכוחה ידבק בארץ חמדה ביתר עוז ובאהבה.
***
המילים הראשונות של ריבון העולמים אל העברי הראשון מקפלות בתוכן תביעה אחת פשוטה:
"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך
אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א).
יש לשים לב: אין הקב"ה פותח את דבריו לאברהם אבינו בבירור עיקרי אמונה, או בפרטי מצוות. כל אלה עוד יבואו בהמשך, אבל לפני הכל – יש לעלות לארץ ישראל!
במה זכתה הארץ להיות נקודת מוצא לכל הווייתו של העם?
דומה שהתשובה לכך נעוצה במילים החותמות את ברכת ה' לאברהם:
"ונברכו בך כל משפחות האדמה". (בראשית י"ב, ג)
מגמת העלייה לארץ ישראל, אינה מצטמצמת אפוא ל'תפיסת שטחים' באלון מורה ובחברון, אלא טומנת בחובה בשורה ארוכת טווח לעולם כולו.
ועדיין יש להתבונן ולשאול, מה תפקידה של ארץ ישראל במהלך הגדול הזה? האם כל ייעודה לספק 'מסגרת טריטוריאלית' לעם ישראל?
כנגד גישה זו יוצא מרן הראי"ה קוק, בראש ספרו 'אורות', וכה דבריו:
"ארץ ישראל אינה דבר חיצוני, קניין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית, להחזקת קיומה החומרי, או אפילו הרוחני.
ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית, קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה".
הווה אומר: הקשר בין העם והארץ הינו קשר מהותי, אורגני, כמשל ר' יהודה הלוי, המדמה את עם ישראל לכרם שיש לשתלו בבית הגידול הראוי לו, למען ישא פרי הילולים (הכוזרי, מאמר שני י-יב).
ואולי אף עמוק מכך: הביטוי " קשר חיים " רומז, שיש לדמות את הקשר בין העם והארץ לקשר שבין גוף ונשמה.
גופו של האדם אינו רק בית קיבול חיצוני לנשמה, ככוס שמוזגים מים לתוכה. הקשר בין הגוף לנשמה הוא קשר אורגני, וביניהם מתקיים ללא הפסק 'דיאלוג' נסתר: כשהגוף סובל הנשמה נפגעת, כשהגוף מתרונן הנשמה חשה בכך. ולעומת זאת כשהנשמה עצובה הגוף בוכה, וכשהנשמה מתנגנת הגוף הומה מהמיית הניגון.
כך אף ארץ ישראל היא "בית חיינו" ואנו דבקים בה ויונקים ממנה לשד-חיים:
אתהלך לפני ה' בארצות החיים – זו ארץ ישראל (ילקוט שמעוני תתע"ד).
לאור זאת תישמע עתה הקריאה: "לך לך", לא כתביעה מייגעת אלא כבשורה מתרוננת: לך לךָ – אל עצמך, לך לך – אל ארץ חייך, כי בה תמצא מרגוע לנשמתך וקץ לנדודיך.
לכאורה נושאת קריאה זו מסר אנוכי של 'אני ואפסי עוד': "לך לך – לטובתך ולהנאתך" (רש"י).
כיצד אפוא מוביל ה"לך לך" הלאומי, אל "ונברכו בך", הכלל-עולמי?
התשובה לכך ישרה ופשוטה: היעד ארוך הטווח אכן הינו תיקון העולם כולו, אך הדרך להגשמתו עוברת בארץ ישראל ובלעדיה לא יצלח דבר. כי רק כאן יזקוף עם ישראל את קומתו ויבנה 'מודל הזדהות' לאומית אשר יהיה "לאור גויים".
דברים נשגבים ברוח זו כותב הראי"ה קוק במאמרו 'למהלך האידיאות בישראל' (אורות עמ' ק"ד), וכה דבריו:
"בראשית מטעו של העם הזה, אשר ידע לקרוא בשם הרעיון הא-לוהי הברור והטהור בעת השלטון הכביר של האליליות בטומאתה-פראותה, נתגלתה השאיפה להקים צבור אנושי גדול אשר ישמור את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. זוהי השאיפה, שבאה מכח ההכרה הברורה והעזה והתביעה המוסרית הכוללת והרמה, להוציא את האנושות מתחת סבל נורא של צרות רוחניות וחמריות ולהביאנה לחיי חופש מלאי הוד ועדן, באור האידיאה הא-לוהית, ולהצליח בזה את כל האדם כלו. למלואה של שאיפה זו צריך דוקא, שצבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית, 'עם חכם ונבון וגוי גדול', והאידיאה הא-לוהית המוחלטת מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור-חייה. למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי-קדש, חיים באור האידיאה הא-לוהית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תקוני התרבות והישוב המדיני; עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות, מן רום האינטליגנציה האמנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקונומיות, ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם".
לאור זאת, אין תפקידו של עם ישראל לרוץ לאומות העולם, כמיסיונר אחוז אובססיה, במגמה 'להפיץ את התורה ביבשת השחורה' אלא לבנות בארץ ישראל מוקד משיכה אשר יעורר את כל העמים לבוא אליו מרצונם הם:
"ונברכו בך כל משפחות האדמה".
משל למה הדבר דומה? לגפן זו המבריכה את ענפיה ונועצת אותם באדמה שמחוץ לתחומה כדי לינוק ממקור הברכה.
וכך תיאר הנביא יחזקאל את תהליך ההברכה:
"והנה הגפן הזאת כפנה שרשיה עליו,
ודליותיו שלחה לו להשקות אותה…" (יחזקאל י"ז, ז).
חזון זה המועלה על נס כבר בראשית הדרך הלאומית שלנו, הוא הוא חזון הגאולה שבאחרית הימים:
"והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה'
בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים.
והלכו עמים רבים ואמרו:
לכו ונלכה אל הר ה' אל בית א-לוהי יעקב
ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו…" (ישעיה ב, א-ב)
ובכן לא אנחנו הולכים אל הגויים אלא הם אלינו!
…אין זו שאלה של כבוד: מי ילך למי, אלא בשורה לגויים כי תתחולל בהם, בזכותנו, התעוררות פנימית ללא לחץ מצידנו, והם בעצמם יעלו ויבואו.
אך כדי שעם ישראל יהווה מוקד משיכה לאומות העולם, עליו – בראש ובראשונה – לבנות את כוחותיו מבית פנימה, ולהיות 'עברי' – "שהוא מעבר מזה וכל העולם מעבר מזה".
על כן המפתח ל" ונברכו בך כל משפחות האדמה" נעוץ בבשורת " והיה ברכה "!
כדי להבין ברכה זו לעומקה, שומה עלינו להתבונן בשבע הברכות שמתברך אברהם עם עלייתו ארצה:
א. ואעשך לגוי גדול
ב. ואברכך
ג. ואגדלה שמך
ד. והיה ברכה
ה. ואברכה מברכיך
ו. ומקללך אאר
ז. ונברכו בך כל משפחות האדמה.
שלוש הברכות הראשונות משבע הברכות עוסקות בבניין האומה מבית, שלוש האחרונות עניינן ביחס שבין אומה זו לאומות העולם, ואילו הברכה הרביעית שבתווך – "והיה ברכה" – היא היא המפתח לתהליך המעבר מבית – חוצה.
הביטוי "והיה ברכה" – משמעותו העמוקה – המלא בעצמך ברכה, כמעיין המתגבר ומשקה מאליו את כל סביבותיו.
דבר זה למדים אנו מעכסה בת כלב האומרת לאביה:
"הבה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני – ונתתה לי גולות מים" (שופטים א, ט"ו).
המעיינות (הגולות) השופעים מים – הם אפוא "הברכה" לה מצפה עכסה.
כי זאת יש לדעת: 'המעיין המתגבר' הגנוז ב"והיה ברכה" הינו תנאי מוקדם ל"ונברכו בך…" ואסור לדחוק את הקץ, ולצפות כי יביע מימיו, בטרם יתמלא ויעלה על גדותיו.
***
מאזינים אנו שוב ושוב לקריאת הכיוון: "לך-לך!" וליבנו נפעם למראה דמותו של אברהם "האיש הגדול בענקים" – העושה דרכו ארצה, אלפי שנים במעלות ובמורדות, והוא ממשיך לצעוד בקומה זקופה – כביום הראשון בו שמע קול קורא: "לך לך"! – וקומתו לא שחה.
אשריך אברהם אבינו הפותח ב"לך לך" וחותם ב"ונברכו בך"
אשריך – שבך פותחים ובך חותמים – "והיה ברכה"