בהפטרה אנו קוראים "כי מי נח זאת לי, כאשר נשבעתי מעבור מי נח, כן נשבעתי נשבעתי מקצוף עליך ומגעור בך". מה הקשר בין שבועת המבול לבין השבועה שה' לא יקצוף ולא יגער בעם ישראל?
הכתב סופר מסביר שכיוון שכל העולם נברא בשביל ישראל (כי הם אלו שלומדים תורה ומקיימים את העולם), לכן לא יכולה להיות כליה לעם ישראל – כי אם ישראל לא יהיו בעולם העולם יחרב, כי לא יהיה לו טעם.
אם כן, כיוון שהקב"ה נשבע שלא יביא עוד מבול לשחת כל בשר, ממילא נכלל בשבועה זו שעם ישראל לא יכלה וישאר לנצח, ואף אם תכלה זכות האבות והאמהות, צריך הקב"ה לרחם עלינו, לקיימנו ולקיים שבועתו.
לפי זה פירש נפלא את הפסוק הנ"ל – כמו שנשבעתי שלא יהיה מבול, באותה שבועה נשבעתי 'מקצוף עליך מגעור בך', "כי ההרים ימושו" – היינו האבות המכונים להרים, "והגבעות תמוטינה" – היינו האמהות שנמשלו לגבעות, גם אם הזכות שלהם תגמר, מכל מקום "וחסדי מאתך לא ימוש, וברית שלומי לא תמוט"!
לפי הכתב סופר, נראה לבאר דבר נוסף. יש מחלוקת האם היה מבול בארץ ישראל (ילקוט שמעוני תורה מז): "ר' יוחנן אמר לא ירד מבול לארץ ישראל וריש לקיש אמר ירד מבול לארץ ישראל", ושניהם למדו זאת מהפסוק "ארץ לא מטוהרה היא, לא גושמה ביום זעם".
וקשה על ר' יוחנן, איך יתכן שהמבול לא יהיה בארץ ישראל , הרי טבעם של המים להתפשט, והכמות העצומה של המים ('ויכוסו ההרים') הייתה צריכה לכסות גם את ארץ ישראל?
אך לפי הכתב סופר יובן, כי כל הבחינה של מבול הוא השמדה וכיליון, ומכיוון שעם ישראל לא יכלה כי הם מטרת הבריאה, לכן בארץ ישראל השייכת להם ומייצגת אותם – לא היה מבול, כי שם לא יתכן כילוי והשמדה.
נמצאנו למדים שבזמן שעולם שלם חרב, יש מקום אחד ששם ממשיכה להופיע ברכה, ומתוך ההרס והחורבן של המבול אנו זוכים להבטחה ושבועה מה' של נצחיות וקיום.
"וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה'".
אליעזר מגן
רב בית הכנסת 'היכל משה' ר"ג