תמוז – אב תשע"ט
יולי- אוגוסט 2019
היחס בעולם היהודי הדתי לתנועה הירוקה נע בין שתי גישות הפוכות: גישה הסוברת שמדובר בהתנגשות חזיתית מול גישה הטוענת להלימה מלאה בין יהדות וקיימות. אך בתווך אפשר להציע גישה שלישית: חרף העובדה שהלימה בין מקורות היהדות לסוגיות הסביבה היא מלאכותית ומאולצת, יש לה חשיבות בהצעת קריאות כיוון רעיוניות ועקרוניות. מסד לחשיבה סביבתית־יהודית חדשה
האם ניתן לצבוע את היהדות בירוק, והאם אפשר להטביע את התנועה הירוקה בחותמה של היהדות? בציבור הדתי לגווניו ניתן למצוא שתי תשובות קיצוניות לשאלות אלה, שנובעות משתי גישות לשאלת הזיקה בין היהדות לענייני הסביבה: גישת הבלימה וגישה ההלימה.
הגישה האחת מבקשת לבלום את כניסת הערכים הסביבתיים לחיינו ולמערכות שיקולינו, ויש בין האוחזים בה כאלה הרואים בתנועה הסביבתית התגלמות של דת פגאנית חדשה הסוגדת לטבע ומנוגדת לאמונות יסוד של היהדות, מאמינה שערכם של בעלי חיים אינו נופל מערך האדם, ומפריזה בהתראותיה מפני קץ העולם. תפיסה זו רווחה כשהחלה להתפתח המודעות והפעילות בנושאי טבע וסביבה והיא קיימת עד היום בחוגים דתיים שמרנים. בקרב הציבור החרדי יש שיוסיפו שענייני הסביבה מהווים תחליף חילוני לאנשים שאיבדו קשר עם תכנים וערכים דתיים, ובקרב שמרנים בציונות הדתית יש שיזהו פעילי סביבה עם תנועות השמאל, ומתארים אותם כ”ירוקים מבחוץ ואדומים מבפנים”.[i]
במרוצת השנים הלכה ונחלשה גישת הבלימה וההתנגדות, ולעומתה התחזקה והתקבעה גישת ההלימה וההתחברות. גישה זו מציגה מקורות שונים של הלכה ואגדה כמקורות סביבתיים אותנטיים, ורואה בהם הוכחה לכך שהתורה וספרות חז”ל הטרימו את העולם המודרני. לשיטתה היהדות היא ‘ירוקה’ מטבעה, ערכיה והלכותיה תואמים להפליא לעקרונות הסביבתיים והיא, למעשה, הייתה שם מאז ומעולם.
כמו במקרים אחרים, האמת אינה נמצאת בקצוות. גישת הבלימה טועה בהבנת הפעילות הסביבתית, ואילו גישת ההלימה טועה בהבנת הדת היהודית. באשר לפעילות הסביבתית – יש אמנם זרם דק של חסידי האקולוגיה הביוצנטרית שמעמידים את הטבע במרכז היקום ומגמדים את מעמד האדם בו, אולם רוב העיסוק הסביבתי מונע מכוח התפיסה האנתרופוצנטרית, שמעמידה את האדם במרכז הבריאה, אך דורשת ממנו להתנהל בעולם בזהירות וברגישות, מתוך ריסון, הגבלה עצמית וחשיבה לטווח ארוך.[ii]
באשר לדת היהודית, המקורות המתחזקים את גישת ההלימה לא נועדו מעיקרם להתמודד עם בעיות סביבתיות דוגמת אלו איתן אנו מתמודדים כיום. אזכיר כדוגמה את המדרש המפורסם שמספר כי “בשעה שברא הקב”ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך” (קהלת רבה ז א). מדרש זה, שמצוטט בכל הזדמנות, לא התכוון לרגע להתייחס לנזקים האקולוגיים שעתיד לבצע המין האנושי, אלא לכך שעל האדם להיזהר מקלקול העולם על ידי חטאיו, ובחינת פרשנויותיו מאשרת שאכן כך הוא הובן בכל הדורות הקודמים.[iii]
סוג שני של מקורות קשור למצוות התורה, כאשר לפי פרשנויות שונות ציוויי האל לאדם וחווה, מצוות בל תשחית ושורה של מצוות המתייחסות לבעלי חיים התפרשו בדרך שיכולה לפרנס עקרונות של שימור ופיתוח בר־קיימא. אכן בכל המקרים הללו לא מדובר בהנחיות קונקרטיות שעליהן ניתן להשתית מדיניות סביבה מפורטת בזמננו. אינו דומה האיסור על כריתת עצי פרי לבעיית הכריתה המסיבית של עצי הסרק ביערות הגשם לצורכי תעשיות הבנייה, הרהיטים, הנייר וגידול הבקר; ואינו דומה איסור כלאי בהמה או האיסור לשחוט בהמה ובנה ביום אחד להתמודדות עם ההכחדה המסיבית של בעלי חיים, שמערערת את האיזון האקולוגי ושהשלכותיה מרחיקות לכת.
סוג שלישי של מקורות הוא הלכות הרחקת נזיקין, אולם אף אלה נועדו לפתור בעיות ביחסי שכנים, ולא התיימרו לעסוק בבעיות המאה ה־21. יש הבדלים מהותיים בין זיהום האוויר שהעסיק את חז”ל לבין ההתמודדות עם פליטת חומרים מסרטנים לאוויר, הגברת גזי החממה, הרחבת החור באוזון וההתחממות כדור הארץ. יש הבדלים מהותיים בין הטיפול בזבל אורגני שהיה בימי חז”ל לבין הטיפול בהיצף של חומרים בלתי מתכלים, פסולת אלקטרונית ונזקי הפלסטיק. יש הבדלים מהותיים בין תקנות חז”ל בענייני התקנה ותחזוקה של מקורות מים לבין זיהומי הים, הנחלים ומי התהום בחומרי הדברה, במתכות כבדות (כגון כספית וקדמיום) ובחומרים רדיואקטיביים, וכמובן בטיפול במשבר הגלובלי ההולך ומעמיק של מחסור במים.
ההלכות שקבעו חז”ל נועדו למנוע נזקים של אנשים פרטיים זה לזה, והם נתנו מענה לנזקים מוחשיים וישירים. זאת באמצעות קביעת הגבלות על הפעלת מוקדי נזק במקומות מסוימים או בזמנים מוגדרים, ודרישה להרחקתם לטווח של מספר אמות, כך שהנזק הישיר ינוטרל. בעיות זמננו עוסקות בשימור הסביבה ובהישרדות העולם, הן מתייחסות למגוון נזקים שאינם מוחשיים, והטיפול בהם אמור להתבצע בראש ובראשונה ברמות הציבוריות, החל מאחריות היחיד כלפי כלל האנושות, המשך בשלטון המקומי ובכל הרשויות הממלכתיות וכלה בפורומים בין־לאומיים שמציבים יעדים קונקרטיים של ערכי סף לייצוב האקלים, לצמצום הנזקים הבלתי־הפיכים ולשימור המערכות האקולוגיות. כך לדוגמה רשויות מקומיות רבות פועלות כיום להגיע לאפס הדברה בגינון העירוני או למניעת הכנסת כלים חד־פעמיים לחופי הים, הכנסת מחוקקת חוקים בנושאי זיהום, מִחזור וכדומה, המשרד הממשלתי להגנת הסביבה מופקד על גיבוש מדיניות ועל פיקוח על יישומה, ורשויות החוק אמורות לבצע אכיפה. ברמה הבין־לאומית פועלים ארגון האומות המאוחדות וועדות שונות מטעמו, ובשנת 1992 הוכרזה בריו דה־ז’נרו תוכנית ‘אג’נדה 21’, שמציגה מתווה פעולות הנדרשות ברמה הגלובלית, הלאומית והמקומית בכל תחומי הפעילות האנושית כדי לדאוג לפיתוח בר קיימא.
ניקח כדוגמה קונקרטית ואקטואלית את הסוגיה הנפיצה של מפרץ חיפה, שדו”ח מבקר המדינה שפורסם בחודש יוני האחרון קבע שיש בו תעשייה כבדה ומזהמת המסכנת למעלה מחצי מיליון תושבים. הטיפול בבעיה רחבת היקף זו מחייב פעילות ממלכתית ורב־תחומית שתכלול חקיקה מתאימה, החמרה של תקני זיהום האוויר והסביבה, הפעלת מערכות ניטור מתקדמות, הגברת הפיקוח והביקורות במפעלים, נקיטת אמצעי אכיפה וקנסות במקרה הצורך, ולדעת עמותת ‘אדם טבע ודין’, הניסיון מלמד שכל אלה לא יתקיימו בלי שיוקם מאגר מידע על המפעלים, כמקובל במדינות אחרות, שייצור שקיפות ויאפשר מעקב של גופים ציבוריים. התקנים, החקיקה והניטור אמורים להתבסס כמובן על שנים רבות של מחקר מדעי ופיתוח, וקשה לומר שסוגיות נזקי שכנים של הגמרא עשויים לתרום להם.
האם משמעות הדוגמה היא שמקורות היהדות אינם תורמים דבר לענייני הסביבה? תשובתי היא שחרף העובדה שהלימה בין מקורות היהדות לסוגיות הסביבה היא מלאכותית ומאולצת, יש לה מקום במובן של קריאות כיוון רעיוניות ועקרוניות. קריאות כיוון אלה עשויות לבוא לידי ביטוי בשלושה היבטים:
ההיבט הראשון הוא בהצבת תפיסה סביבתית תיאוצנטרית במקום האנתרופוצנטרית והביוצנטרית. לפי עמדה זו יש מעמד מיוחד לאדם, אך זאת מכוח היותו שליח הבורא וכפוף להוראותיו. לא הטבע עומד במרכז הבריאה, אך גם לא האדם, כי אם בורא עולם. על האדם לראות את עצמו בבחינת אפוטרופוס שמונה לתפקיד השמירה על היקום, והאמונה בבורא עולם אמורה לחזק את המאמין בחובתו לשמור על העולם, שכן בין אם נוצר באמצעות בריאה יש מאין במאמר הבורא, ובין אם התפתח בתהליך התפתחותי של תכנון תבוני – הוא איננו פרי התפתחות מקרית, ומאחורי כל היש מצוי בורא תבוני שבוודאי התכוון שכל מה שנוצר יישמר ויתקיים. ההכרה בכך שיש בורא מחייבת אפוא שמירת מה שברא.[iv]
ההיבט השני הוא שדברי חז”ל יכולים וצריכים לשמש כמקורות השראה לפעילות בתחומים אלה. להיבט זה יש משמעות רבה, שכן בתודעת האדם הדתי ישנו מדרג של הערכת פעילויות. ברובד העליון נמצאות פעולות הקודש, כגון תורה, תפילה וקיום מצוות ריטואליות שהחובה לבצען מוגדר בדרישות נוקשות של זמן, כמות וכו’; ברובד השני מצויות מצוות החסד שבין אדם לחברו דוגמת ביקור חולים, הסעדת נזקקים, ניחום אבלים, לווית המת וכדומה, שחשיבותן רבה אך קיומן גמיש יותר; ברובד השלישי פעילות וולונטרית חיובית ששייכת לעולם החולין, כגון חברות בוועד הבית, בוועדת הקליטה של היישוב או בוועד ההורים של בית הספר; וברובד הרביעי מצויות פעילויות חולין לשעות הפנאי. כאן, כמדומני טמון ההבדל בין שוחרי סביבה דתיים לחילוניים, כשאצל האחרונים הפעילות למען הסביבה נמצאת במרום העשייה החיובית, ואצל הראשונים העשייה הסביבתית משויכת בתודעה ובאתוס החברתי לרובד הרביעי או לכל היותר לשלישי. ההתייחסות הרבה של חז”ל לסוגיות הסביבה אמורה להנחות את האדם הדתי לראות אותם כברי חשיבות מספקת, כדי שהעיסוק בהם לא ייחשב כפעילות פנאי אלא יהיה בבחינת “בקשו פניי”. מקורותינו הקדומים צריכים לחברו אל הידע קיים כיום, לפיו בעיות הסביבה הן אקוטיות והרות גורל, ואלה ביחד צריכים לדרבן ולעודד פעילות סביבתית, ולזכות אותה בהערכה דומה לזו של פעילויות אחרות בתחום החברתי.[v]
ההיבט השלישי בו מקורות היהדות עשויים לתרום לענייני הסביבה הוא הטמעת השיקולים הסביבתיים בתוך הפרקטיקה הדתית. אני נמנע במתכוון מלדבר על פסיקת הלכה סביבתית, שכן לדעתי אין לכך סיכוי ואין בכך צורך. אין סיכוי, משום שפסיקה רבנית שתקבע, לדוגמה, איסור על שימוש בכלים חד־פעמיים, אינה אפשרית. זאת באשר מדובר בגזירה חדשה, ומשלל סיבות הלכתיות ומציאותיות אין כיום אפשרות לגזור גזרות חדשות, ואין לגזרות כאלה סיכויי התקבלות בציבור. אין צורך, מפני שקביעת החוקים והתקנות בנושא זה מתחוללים בעולם החולין, שהוא ניטרלי מבחינה דתית, ואין כל חיסרון בכך שהחוק האזרחי מעצב בו את חיינו. כללי ההתנהלות האנושית בנושאי סביבה וקיימות מתגבשים מתוך מערכות מורכבות של שיקולים פרגמטיים רב־תחומיים, בנושאים שקשורים לניהול סביבתי: משאבים פיננסים, כוח אדם, אפשרויות פיקוח, הכרעה בחילוקי דעות מדעיים, שיתוף פעולה אזרחי ועוד. הידע הנדרש כדי לעצב התנהלות זו עולה ממספר רב של ענפי מדע, ומטבע הדברים מי שצריכים לעסוק בתכנון, רגולציה, חקיקה ואכיפה שיקדמו את עקרונות הסביבה והקיימות הם המומחים המצויים בתחומים הרלוונטיים, כמו גם אנשי מעשה ואנשי ציבור הנסמכים על בעלי ידע בתחומי מדע ומשפט, כלכלה ומדיניות ציבורית, ולא פוסקי הלכה.[vi]
אולם כאמור, יש מקום בלא ספק לחבר בין ערכי היהדות לעקרונות הבסיסיים של תורות הסביבה והקיימות. תורות אלה מרבות לעסוק באחריותו של הפרט ליצירת עולם בר־קיימא, ויישומן מבוסס במידה רבה על העיקרון: “חשוב גלובלית, פעל מקומית”. סיסמה זו קוראת לכל אדם להגביל את הצריכה, לצמצם את השימוש בחומרים כימיים ובחומרים בלתי מתכלים, לצמצם את השימוש בכלי רכב פרטיים, למחזר, למנוע בזבוז של מים וחשמל ועוד. פעולות אלה תואמות באופיין לאתוס הבסיסי של המחשבה היהודית, לפיו הדרך לתיקון עולם עוברת במעשים הפרטיים של כל יחיד, וכי תיקון החברה דורש את תיקון המידות של הפרט, ואת יכולתו לוותר משלו. מושגי הקיימות שמכילים גם רעיונות של צדק חברתי, עזרה לחברות חלשות, הגבלת שימוש בנשק ועוד, תואמים לרוח היהדות. התפיסה היהודית שעל האדם למצוא את סיפוקו בעניינים שברוח ולא בצבירת נכסי חומר וטיפוחם, ושהוא צריך להיות גיבור הכובש את יצרו – יכולה לחבור בטבעיות לאתגרים ולבעיות הסביבתיים איתם אנו מתמודדים כיום.
החיים הדתיים מזמנים נקודות מפגש ייחודיות עם הפרקטיקה הדתית לבין סוגיות סביבה וקיימות שיש לתת עליהן את הדעת. אציין שש דוגמאות לנקודות מפגש שכאלה:[vii]
לקהילה הדתית יש בסיס איתן לקידום ערכי הסביבה. הגיבוש החברתי שקיים בה סביב נושאים רוחניים ומוסריים עשוי לשמש קרש קפיצה לפעילות גם בתחום הסביבתי. קהילה דתית שרוצה להניף את הדגל הסביבתי יכולה ליזום פעולות, כגון: קיום שוק יד שנייה, איסוף מוצרים משומשים עבור נזקקים, יצירת גינה קהילתית ועוד. מסד המקורות ורעיונות התשתית של התורה וספרות חז”ל צריכים להמריץ ולהאיץ מחשבה סביבתית ופעילות ליישום עקרונות הקיימות הן אצל האדם הדתי כפרט והן בקהילות בתי הכנסת. ואם אתה נמצא כבר בסביבה – כדאי להגביר פעילות, ואם עדיין לא הגעת לסביבה – ההצטרפות ללא עלות.[xviii]
[i] ראו לדוגמה: הרב ישראל רוזן, “ירוק בחוץ אדום בפנים”, שבת בשבתו, בשלח, ב’ שבט תשנ”ז; ואלון דהן, “אג’נדה 21 וה’קומופאשיזם’ החדש”, https://www.ahava528.com.
[ii] על שתי גישות אלה ראו: Dan Fink, “Between Dust and Divinity: Maimonides and Jewish Environmental Ethics”, in: Ellen Bernstein (ed.), Ecology and the Jewish Spirit, Woodstock 1998, pp. 230–239. בהקשר ליהדות ראו: יעל שמש, “‘לא תשחית את עצה’ – יהדות ואקולוגיה”, דף שבועי של אוניברסיטת בר אילן, 408, פרשת כי תצא תשס”א; א”י גרין, בקשו פני קראו בשמי, ירושלים תשס”ב, עמ’ 59–61; ומאמרי “ירוקים לדבר ה'”, עמודים 763, תמוז–אב תשע”ג. יש חפיפה רבה בין האקולוגיה הביוצנטרית לאקולוגיה העמוקה, ובין זו האנתרופוצנטרית לאקולוגיה השטחית.
[iii] ראו כדוגמה אופיינית ומובהקת את דברי רמח”ל בספרו מסילת ישרים פרק א המצטט מדרש זה. בעניין זה ראו עוד מאמרי: ‘ירוקים לדבר ה'”, הצפה, כ”א תשרי תשס”ח 3.10.2007.
[iv] ראו מאמרי “ירוקים לדבר ה'”, עמודים 763, תמוז–אב תשע”ג, עמ’ 2–3.
[v] כדוגמה אישית בשנה האחרונה נשאבתי לעיסוק ממושך בנושא אסדת הגז ‘לוויתן’ ההולכת ונבנית ליד חוף דור ונשקפת מחלון ביתי. חילוקי הדעות שהתגלעו בין עמותת ‘אדם טבע ודין’ וארגוני סביבה נוספים לבין פעילי השטח של ארגון ‘שומרי הבית’ ודומיו הביאו אותי להשקיע זמן רב בנושא, דבר שלא הייתי מעלה בדעתי לעשות אלמלא ראיתי בכך עניין בעל חשיבות מסדר גודל רב מעלה.
[vi] כדוגמה מוכרת המקובלת על כלל הציבור הדתי ורבניו אציין את נושא התעבורה. ניתן בקלות למצוא התאמה בין חשיבות השמירה על חיי אדם ביהדות, והמצוות הספציפיות שנועדו להטמיע אותה, אך יחד עם זאת ברור לכל שקביעת דיני התעבורה צריכה להיעשות על ידי המומחים לכך, ולא על ידי פוסקי הלכה. רבנים אמורים לעודד ולחזק את השמירה על חוקי התנועה וההקפדה על שמירת חיי אדם, אך אין כל צורך ותועלת בכך שתלמידי חכמים יקבעו חוקי תעבורה במקום גורמים מקצועיים שאמונים על כך כיום.