10 דק' קריאה

יש חילוקי דעות בין רמב"ן ורמב"ם אם יש מצוה בימינו לכבוש את ארץ ישראל. ודאי מסכימים שניהם שיש מצוה לדור בה, או מדאורייתא (רמב"ן) או מדרבנן (רמב"ם, עיין הלכות מלכים פרק ה הלכות ט-יב. וכך כתוב ב"אגרות חזון איש", ח"א סי' קע"ה) אבל על עצם הכיבוש נדון כאן.

[א] דברי רש"י –

רש"י (על במדבר לג, נג) אחז בשיטה כי עיקר המצוה היא הכיבוש, ולא רק הדירה בה. על הפסוקים נב-נג "והורשתם את כל הארץ מפניכם וכו' והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה", כתב רש"י: (נב) והורשתם – וגרשתם וכו'. (נג) והורשתם את הארץ – והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה. ואם לאו, לא תוכלו להתקיים בה" עכ"ל. כלומר הדירה בה היא שכר על עצם המצוה של גירוש. מקורו של רש"י הוא מדרש ספרי (שופטים, ס"ק קנו) "וירשתה וישבתה בה. בשכר שתירש, תשב".

אבל רמב"ן (על במדבר לג, נג) חולק על רש"י וסבור כי הדירה בה איננה רק שכר, אלא היא עצם גוף המצוה. ויש לפנינו ב' מצוות, יש להוריש משם התושבים הנכרים הקודמים, וגם יש מצוה לבני ישראל לשבת בארץ ישראל.

ר"ח בן עטר ("אור החיים" על הפסוקים הנ"ל) הביע דעתו כי לפי פשוטו של מקרא רש"י צודק ולא רמב"ן. "והורשתם את וגו' וישבתם וגו' רש"י ז"ל פירש שהמצוה היא והורשתם, אבל וישבתם היא הבטחה. ורמב"ן ז"ל פירש שהמצוה היא וישבתם, ומכאן סמכו לומר (כתובות קי:) הכל מעלין לארץ ישראל. ונראה פשט הכתוב כדברי רש"י, ממה שגמר אומר 'כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה ', ואם הישיבה היא המצוה, היה לו לתלות בעיקר המצוה ולומר 'כי לכם נתתי את הארץ לשבת בה "" עכ"ל. [ורש"י חזר על עמדתו בביאורו לגיטין ח ע"ב ד"ה משום ישוב א"י וכו' בענין כותבין עליו אונו לנכרי אפילו בשבת].

[ב] דברי רמב"ן –

הבה נראה לשונו של רמב"ן בספר המצוות, השגות על הרמב"ם, מצות עשה ד':

מצוה רביעית. שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה, והוא אמרו להם 'והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה' (במדבר לג, נג), 'והתנחלתם את הארץ' (שם לג, נד). 'אשר נשבע ה' לאבותיכם' (דברים א, ח). ופרט להם במצוה זו כולה בגבוליה ומֵצָרֶיהָ, כמו שאמר, 'ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים' (דברים א, ז) וגו' שלא יניחו ממנה מקום.

והראיה שזו מצוה, אמרו יתעלה בענין המרגלים 'עֲלֵה רֵשׁ כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך, אל תירא ואל תֵּחָת' (דברים א, כא). ואמר עוד 'ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר: עֲלוּ ורשו את הארץ אשר נתתי לכם' (דברים ט, כג). וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה כתוב 'ותמרו את פי ה' אלהיכם [ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו' (דברים ט, כג)] הוראה שהיתה מצוה, לא יִּעוּד והבטחה. וזו היא שחכמים קורין אותה 'מלחמת מצוה'.

וכך אמרו בגמרא סוטה (מד, ב), אמר רב יהודה מלחמת יהושע לכבוש דברי הכל חובה, מלחמת דוד להרווחה דברי הכל רשות. ולשון ספרי (שופטים, קנו), 'וירשתה וישבתה בה', בזכות שתירש תשב [עכ"ל הספרי].

ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזו היא המצוה במלחמת שבע עממים שנצטוינו לאבדם, שנאמר 'החרם תחרימם' (דברים כ, יז), אין הדבר כן. שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו. ואם רצו להשלים נשלים עמהם, ונעזבם בתנאים ידועים. אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם, כמאמרם (דברים רבה, שופטים, יג) 'הגרגשי פנה והלך לו ונתן להם הקב"ה ארץ טובה כארצם זו אפריקי'. נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות להושיב בה שבטינו. וכן אחרי הכריתנו את העממים הנזכרים אם רצו אחר כן שבטינו לעזוב את הארץ ולכבוש להם את ארץ שנער או את ארץ אשור וזולתם מן המקומות אינם רשאים, שנצטוינו בכבושה ובישיבתה. וממאמרם (סוטה מד, ב) "מלחמת יהושע לכבוש" תבין כי המצוה הזו היא הכיבוש.

וכן אמרו בספרי (עקב, פסקא נא), 'כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו' (יהושע א, ג), אמר להם כל המקום שתכבשו חוץ מהמקומות האלו הרי הם שלכם. או רשות בידם לכבוש חוצה לארץ עד שלא יכבשו א"י? תלמוד לומר ['והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם] וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם' (דברים יא, כג) ואחר כך 'כל המקום אשר [תדרוך כף רגלכם לכם יהיה" (דברים יא, כד). ואמרו (ספרי, עקב, נא) 'ואם תאמר מפני מה כיבש דוד ארם נהרים וארם צובא ואין מצות נוהגות שם?' אמרו, 'דוד עשה שלא כתורה. והתורה אמרה משתכבשו א"י תהיו רשאין לכבוש חוץ לארץ. והוא לא עשה כן' [עכ"ל הספרי]. הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות". [עכ"ל רמב"ן לענין הכיבוש].

[ג] דעת רמב"ם –

נגד מי התכוון רמב"ן באומרו לעיל: "ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזו היא המצוה במלחמת שבע עממים שנצטוינו לאבדם, שנאמר 'החרם תחרימם'" (דברים כ, יז)?

כנראה משיג בזאת על הרמב"ם. כך לשון רמב"ם ב"ספר המצוות", מצות עשה קפ"ז (בתרגומו של הגר"י קאפח):

"הציווי שנצטוינו להרוג שבעה עממין ולהשמידם. לפי שהם עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון. והוא אמרו יתעלה 'החרם תחרימם' (דברים כ, יז) ובאר לנו בפירוש כי טעם הדבר כדי שלא נלמד מכפירתם (הערת הגר"י קאפח: "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם" – דברים כ, יח). ורבים הם הכתובים המזרזים ומחזקים על הריגתם, ומלחמתם מלחמת מצוה" עכ"ל לעניננו.

וחזר על כך במנין לא-תעשה, מצוה מ"ט: "האזהרה שהוזהרנו מלכרות ברית עם הכופרים ומלהניח להם בכפירתם, כלומר שבעה עממין".

[והעיר שם הגר"י קאפח שכנראה זו היא גירסת מהדורה קמא, אבל לפי דברי רמב"ם במשנה תורה, הל' עבודה זרה פרק עשירי, רמב"ם הכליל בזה כל עובדי עבודה זרה, ולא רק ז' עממין. ועוד נשוב להלן לברר נקודה זו ע"פ דברי חז"ל בקידושין (דף סח ע"ב) "שאר אומות מנלן? אמר קרא 'כי יסיר את בנך', לרבות כל המסירין"].

וכן בהלכות מלכים, כאשר רמב"ם קבע מה הן מלחמות מצוה בהן המלך יוצא למלחמה בלי לבקש רשות מהסנהדרין, כתב רמב"ם בהלכות מלכים פרק ה ה"א: "אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה. ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו".

הרי מפורש שהמלחמה על ארץ ישראל היא מוגבלת להשמדת שבעה עממין. ולא הזכיר כאן מלחמה לדורות לפַנוֹת מכאן כל בן-נכר שאינו מקבל עליו ז' מצוות בני נח, וכדעת רמב"ן.

[ד] הצעה לבאר מפני מה אמרו רמב"ן ורמב"ם מה שאמרו בנושא זה –

נציע סברא להבדלי הגישות מה בין רמב"ן לבין רמב"ם. רמב"ן מדגיש את הענין הארצישראלי, וגירוש הנכרים הוא סעיף סיוע כדי להגיע למימוש מצוה זו. מה שאין כן רמב"ם ראה שהעיקר הוא למחות מן העולם מייסדי עבודה זרה ומניחי יסודותיה.

אבל יש לחפש ביסוס ממקורות הכתובים לחז"ל לדברי שני גדולי עולם הללו. רמב"ם מבסס את דעתו על הביטוי היחודי של חז"ל בביאור המשנה על ההבדל בין מלחמת רשות למלחמת מצוה? (סוטה דף מד ע"ב):

אמר רבא: מלחמות יהושע לכבש דברי הכל חובה. מלחמות בית דוד לרווחה דברי הכל רשות.

מדוע לא השתמשו חז"ל במלת "ארץ ישראל"? הרי במלת "יהושע" משמעות שהדבר הזה היה פעם, ואין לנו שימוש במושג זה לעתיד? וכן הוא בירושלמי למשנה זו (סוטה, סוף פרק ח) "רבנן אמרין מלחמת מצוה זו מלחמת דוד. מלחמת חובה זו מלחמת יהושע". משמע שאין לזה יישום לדורות העתיד?

אבל יש להקשות על פירוש פשטני-מדאי זה. בענין כיצד היה סדר לבישת בגדי כהן גדול ובניו, טענו בגמרא (יומא ה, ע"ב) נגד הדיון הזה: "כיצד הלבישן? מאי דהוה הוה! [=כלומר אין טעם לברר מה שהחיה בעבר]. אלא כיצד מלבישן לעתיד לבוא? לעתיד לבוא נמי לכשיבואו אהרן ובניו ומשה רבינו יבא עמהם ויאמר! [=כמו שתמיד טענו בש"ס: הלכתא למשיחא? למה לתת הזמן לדון בזה? וסיימו] אלא כיצד הלבישן למיסבר קראי".

כלומר לדון מה היא מלחמת מצוה או חובה או מלחמת רשות, כאשר אין לזה יישום הלכתי בתקופה שאחרי מיתת יהושע, אין זאת מדרך התלמוד.

מה אמרו חז"ל בתלמוד בענין פסוק המרכזי הנ"ל של "והורשתם" (במדבר לג, נב). מצאנו דרשה מענינת. במסכת סוטה (דף לד ע"א) "עוֹדָם בירדן, אמר להם יהושע: דעו על מה אתם עוברים את הירדן, על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם, שנאמר 'והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם' וגו'. אם אתם עושין כן מוטב. ואם לאו, בָּאִין מים ושוטפין 'אותיכם'. מאי אותיכם? אותי ואתכם". איפה כתוב "אותיכם"? הוא ביהושע (כג, טו) וכמה פסוקים לפני זה (פסוקים יב-יג) התנה יהושע תנאי:

(יב) כִּי אִם שׁוֹב תָּשׁוּבוּ וּדְבַקְתֶּם בְּיֶתֶר הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה אִתְּכֶם וְהִתְחַתַּנְתֶּם בָּהֶם וּבָאתֶם בָּהֶם וְהֵם בָּכֶם:

(יג) יָדוֹעַ תֵּדְעוּ כִּי לֹא יוֹסִיף ה' אֱלֹהֵיכֶם לְהוֹרִישׁ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם, וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ וּלְשֹׁטֵט בְּצִדֵּיכֶם וְלִצְנִנִים. (וכמו שמפורש בתורה, במדבר לג, נה).

דרשה זו מובאת קרוב ללשונה בתוספתא (סוטה פ"ח פסקא ג). שני מקומות אלו הם היחידים שמצאנו בדברי חז"ל בתלמוד שמתייחסים למלת "והורשתם". רמב"ן מפרש כדרכו שמוטל עלינו לגרש "את כל יושבי הארץ". ורמב"ם מפרש זאת על שבעה עממין בלבד שהיו אז בארץ ישראל. [אגב, גם רשב"ם על סוף פרשת וירא, מפרש כמו רמב"ן שמדובר על עוד אומות שיש לגרש, כמו הפלשתים, ולאו דוקא ז' אומות]. הרי אין לנו אפשרות בירור מהתלמוד כפי מי להכריע בנושא זה.

[ה]מדוע נקראת מלחמה זו דוקא בשמו של "יהושע"?

על הבעיה שהצבענו עליה לעיל, מדוע חז"ל נקטו במלה יחידאית "יהושע", ולא כללו בזה כל מלחמה על כיבוש ארץ ישראל, אפשר להציע שאולי חז"ל חששו מלומר זאת מפורשות מפני אימת השלטונות. בגמרא (שבועות ו ע"ב) דנו על מראות נגעים, מה בא לפני מה בסדר חשיבותם. אמר רבא "כגון שבור מלכא וקיסר" (שבור מלכא בפרס, וקיסר ברומי). שאל אותו רב פפא "הי מינייהו עדיף?" אמר לו רבא [בקפידא] "בחורשא קא אכיל ליה? פוק חזי טיבעא דמאן סגי בעלמא!"

פירש רש"י: "האיש הזה מוטמן ביערים כל ימיו שלא שמע בטיבעה של מלכות רומי? והוצרך לשאול זאת? ורב פפא משום דאקדים רבא שבור מלכא לקיסר הוא דשייליה. ורבא מיראה עשה, שהיה תחת במלכותו".

הרי לפנינו שחכמי הש"ס ישבו תחת מורא מלכות. ומפורסם שגם בימי בית שני, מפני גזירת מלכות שָׂמוּ קישוט של שושן הבירה על ראש הכותל המזרח שבמקדש, מפני אימת המלכות (מנחות צח ע"א). ידוע כי כל פעם שהמלכות חששה שברצוננו למרוד עשו ביהודים שַׁמוֹת ושמד, כמפורסם בהיסטוריה של התקופה ההיא. ולכן לא יכלו לכתוב בגמרא אלא מלת "יהושע" ברמז, וסמכו על המבין להבין על הכיבוש לדורות. וטעם זה יפה במיוחד לתלמוד הירושלמי. שמא כך יבאר רמב"ן את הסוגיא.

פרק ב – האם נכללו במצות הגירוש גם כל אלו שיהוו סכנה לרוחניותנו ע"י כפירתם?

באיסור החיתון עם אומות העולם, המקרא הוא כך:

ספר דברים פרק ז:

(א) כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ:

(ב) וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם:

(ג) וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ:

(ד) כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְדֹוָד בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר:

אמרו על כך חז"ל (קידושין דף סח, ב) "שאר אומות מנלן? אמר קרא 'כי יסיר את בנך', לרבות כל המסירין". אמנם זו דעתו של רשב"י אבל כך פסק רמב"ם (הל' איסורי ביאה, פי"ב ה"א) והעיר נכון הגר"י קאפח כי פסק רמב"ם כרשב"י כי סתמא דגמרא בסוגיא בא אליביה. וכן סתמא דגמרא (ע"ז לו ע"ב) "בנותיהם דאורייתא נינהו". וכן פסק רמב"ם בהל' ע"ז פ"י, על כל האומות, לא רק ז' אומות.

אודות היתרו של הראב"ד (הל' ע"ז פרק י) להשאיר בא"י בני נח, אף שלא קבלו על עצמם ז' מצוות בני נח לפני בית דין, כתב ה"חזון איש" (זרעים, עמ' 298) "ואף לדעת הראב"ד דוקא שהוא שלם באמונת ישראל שישראל נתחייב בתרי"ג המצוות, ובני נח בשבעה. אבל אם יש לו דעות כוזביות והוא משועבד לדעותיו, אף שאין בהם עבודה זרה ממש, וגם הוא שומר ז' מצוות מצד היושר, שאינו ראוי לקבלו לגר תושב, הרי הוא באיסור 'לא תחנם' ובאיסור ישיבה [בארץ ישראל] וקרינן בהו 'פן יחטיאו [אותך לי"] בכפירותם".

פירוש דבריו, כיון שאינם מאמינים במעמד הר סיני (וכמו שהתנה הרמב"ם תנאי זה, בהל' מלכים סוף פרק ח) עלולים הם להדביק גם בני ישראל בדעות של כפירה זו. ואסור להשאיר אותן בארץ. וכן כתב "אור שמח" על הל' איסורי ביאה פרק יד הלכה ז [עיין שם הוכחתו מלשון רמב"ם "והוא מחסידי אומות העולם", כלומר שעושה כך מפני מעמד הר סיני]. וכן כתב שם הגר"י קאפח (דף ריט, סוף ס"ק טו).

יש משמעות הנ"ל גם בדברי רמב"ם בספר המצוות (לא תעשה, נא) "האזהרה שהוזהרנו שלא ישכנו עובדי ע"ז בארצנו כדי שלא נלמד מכפירתם, והוא אומרו ית' 'לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי' עכ"ל. וצ"ע משום מה הגביל האיסור רק לעובדי עבודה זרה? והרי חז"ל בקידושין סח ע"ב הכלילו בזה כל המסירין? אלא נראה פשוט שרמב"ם רשם כאן ב"ספר המצוות" המצוות שהן דאורייתא, לא רשם הדרשות בהן חז"ל הרחיבו את היריעה.

גם על מה שכתב רמב"ם בהלכות מלכים (פ"ה ה"א), מדוע רשם רק מלחמת שבעה עממין, ולא כל המלחמות להרחיק מא"י את הכופרים? מענה על כך נמצא בדברי "שדי חמד" (כרך ט', כללי הפוסקים, כללי הרמב"ם ס"ק כג) "אין דרך הרמב"ם לכתוב אלא דינים המפורשים בהדיא בש"ס, אבל לא דברים שאינם מפורשים, אף שהם מוכרחים ואמתיים" עכ"ל.

לכן כיון שפשוטו של מקרא (דברים ז, א) מדובר על שבעה עממין, השאיר סגנון זה בלשונו.

הרי לפנינו שלוש דרגות. [א] שבעה עממין, "הכנעני והחתי והאמורי והפריזי והחוי והיבוסי והגרגשי". [ב] להרחיב ולכלול בכך גם כל שאר עובדי עבודה זרה [ג] להרחיב ולכלול בכך כל שאר הכופרים, אפילו אלו שאין להם שום דת.

*

עוד נשאר לבאר, מה יענה רמב"ם על הוכחתו של רמב"ן (בהשגתו לספר המצוות) מפני טענתם של חז"ל נגד דוד המלך, שכבש את סוריא לפני שהשלים את הכיבוש על כל חלקי א"י, לפי אותם גבולות שבפרשת מסעי. ומזה למד רמב"ן שהמצוה היא לדורות, כי לכאורה שמא סבור רמב"ן שלא היו בארץ ישראל בימי דוד שארית לשבעה עממין והיה צריך דוד לגמור את הכיבוש. אם לכך התכוון רמב"ן, אפשר לדחות ראיה זו ממה שנאמר עוד בימי שלמה המלך (מלכים-א פרק ט פסוקים כ-כא): "כָּל הָעָם הַנּוֹתָר מִן הָאֱמוֹרִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה: בְּנֵיהֶם אֲשֶׁר נוֹתְרוּ אַחֲרֵיהֶם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַחֲרִימָם וַיַּעֲלֵם שְׁלֹמֹה לְמַס עֹבֵד עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

כלומר עדיין היו שם ממיסדי עבודה זרה בעולם. כך יענה רמב"ם לטענת רמב"ן מפני כיבוש דוד.

סיכום: אפשר לומר כי גם רמב"ם מודה שיש מצות כיבוש בכל הדורות, לסלק מארץ ישראל כל בעלי דיעות כפירה. אבל לא רשם כך בספר "משנה תורה" כי זה לא בא במפורש בתלמוד. וכן לא נמצא במדרש ספרי, שזה נאמר לכל הדורות. ודרך רמב"ם להיות צמוד ללשון המקור, אם במקרא ואם בדברי חז"ל.

אלא נקודת הפרדה הרעיונית ביניהם הוא שרמב"ם מנמק איסור זה במלחמתנו נגד עבודה זרה והשלכותיה, ורמב"ן מבסס זאת על קנין ארץ הקודש.

ושמא יש בזאת קשר לדעתו של רמב"ן בעניני סוד, ונאמר ששבע האומות הם ראשי שבע המדות הרעות, תאוה, קנאה ושנאה, גאוה, חמדת ממון, שנאת הבריות, עצלות ועצבות, כפי שרמז "נועם אלימלך" ב"צעטיל קטן". ובא מפורש יותר ע"י דברי החוזה מלובלין ב"זאת זכרון" (פרשת לך לך, ד"ה וכרות עמו") ועוד יותר מפורש בדברי ר'"מ קורדוברו ב"אור יקר" (חלק ד, לך לך, עמ' קלד, קמא, וכדבריו סוף עמ' קנב-קנג עיין שם פרטים). אומות אלו סמלו כחות הסטרא-אחרא הנוגדים מדות טובות ואמונות נכוחות, בבחינת "את זה לעומת זה עשה האלוהים". לכן בכונה תחילה נמסרה להם אז ארץ הקודש, למען ההתמודדות שלנו נגדם.

ובזה דברי שני מאורות עולם קרובים זה לזה, מילתא בטעמא.